"צריך לעצור!" צעק לפתע טיאנטה, "נדמה לי שאנחנו מתקרבים. אני מרגיש לפי הריח."
"אם מתקרבים לחלקה אז למה לעצור? נרוץ עכשיו מהר יותר," הציע לופינו, "אני מתגעגע הביתה. הגעגועים יעזרו לי לרוץ..."
"לא אתקרב יותר, עלי לשוב לממלכתי," אמר טיאנטה. "אני מאמין לך. אני יודע שלכל עכבר יש זוג עיניים ורק בממלכה שלי זה אחרת. אבי סיפר לי, הוא שמע זאת מסבא. ליוויתי אותך כדי שתמצא את הדרך ולא כדי לפגוש עכברים בעלי שתי עיניים. לנו די בעין אחת. אנחנו לא אוהבים לפגוש עכברים שיש להם יותר מעין אחת."
לופינו הנהן. שניהם נופפו זנבות לפרידה ולופינו זינק ורץ. ככל שהתקרב לחלקת העכברים הניף זנב בשמחה והשמיע פסססססס
בצליל המשפחתי.
ואילו טיאנטה שעות ארוכות ישב באחת המחילות בשדה.
"מה אספר לעכברים?" הרהר לו.
כעבור יומיים יצא מן המחילה ופתח בריצה אל הממלכה שלו. העכברים קידמו את פניו בסקרנות, "ספר, ראיתי עוד עכבר בעל שתי עיניים?"
"לא, לא ראיתי עוד עכבר בעל שתי עיניים," השיב והם שרקו פססססססססססססססס מרוב שמחה.
ואתם עדים שדבריו של טיאנטה אמת הם.
אותו לילה, כשהעכברים נמו את שנתם, קרא המלך טיאנטה לעכברו-בכורו ולחש באוזנו: "כשאני אמות, כי זה סופם של כל העכברים, ואתה תירש את מקומי ותמשיך את שושלת טיאנטה, עליך לזכור: יש בעולם גם עכברים בעלי שתי עיניים. זכור זאת ואל תשכח!"
והוא זכר, כי לעכברים חדי-העין זיכרון מצויין.
קריאה זו התפרסמה באלכסון ביום חמישי 7 בנובמבר 2013 על־ידי שלומית כהן-אסיף.
